ליל ולפורגיס הראשון (פליקס מנדלסון)

ליל ולפורגיס הראשון (בגרמנית: Die erste Walpurgisnacht), אופוס 60, קנטטה לסולנים מקהלה ותזמורת על פי פואמה של יוהאן וולפגנג פון גתה.

מקורות הטקס

ערך מורחב – ליל ולפורגה

את הפואמה "ליל ולפורגיס" כתב גתה בשנת 1799. היא מתארת טקס פגני עתיק שהוא שריד למסורת קדומה בטרם השתלטה הנצרות על השבטים הפגניים הגרמאנים. על פי המסורת, בלילה שבין ה-30 באפריל ל-1 במאי, בשעת חצות, נפגשים השדים והמכשפות להילולה סוערת על פסגת הר ברוקן שבהרי הארץ (Harz) שבדרום גרמניה. טקס זה מציין את גירוש אפילת החורף ובוא האביב.
לשמו של הטקס "ליל ולפורגיס" ישנם כנראה שני מקורות. האחד על שם הנזירה הנוצרית וַלְבּוּרגה שעסקה בעבודת מיסיון בקרב השבטים הפגנים הגרמאנים ומתה בשנת 780. יותר מאוחר הוכרזה כקדושה של יום האחד במאי. המקור השני הוא שמה של אלילת הפריון ואלדְבּוּרג מהמסורת הפגנית הגרמאנית.

ליל ולפורגיס מאת גתה

בפואמה של גתה מוזכרות שלוש אוכלוסיות:

דרואידים – כינוי לכהני הדת הפגנים (אליליים) בקרב השבטים הפגנים.
השומרים – קבוצות שומרים מתוך קהילת השבט הפגני שתפקידם להרתיע ולהפחיד את המיסיונרים הנוצרים באמצעות מסכות ותחפושות המזכירות את דמות השטן.
הנוצרים – מיסיונרים נוצרים המתנגדים לאמונה והטקסים האליליים, אך נרתעים בעצמם ממסכות ודמויות הקשורות באמונה הפגנית העתיקה.

הרעיון המרכזי העומד מאחורי הפואמה של גתה הוא המאבק שבין המיסיונריות הנוצרית שגתה חש סלידה עמוקה ממנה, למסורת הפגנית העתיקה, שגתה, אשר היה באותה עת מקורב לרעיונות הפנתאיזם (השקפה פילוסופית המזהה את האל עם הטבע) חש סקרנות ועניין כלפיה.

לימים, כאשר השלים גתה את יצירתו הגדולה פאוסט, הוא הכליל בה תמונה המתארת את מפיסטופלס המוביל את פאוסט לאורגיה של שדים בליל ולפורגיס. על מנת להבדיל בין שתי היצירות נהוג לכנות את הפואמה שנכתבה מוקדם יותר – "ליל ולפורגיס הראשון".

הלחנת היצירה

גתה עצמו חש כי הטקסט הדרמטי שהוציא תחת ידיו צריך להיות מולחן. באופן טבעי הציע זאת לידידו המלחין הברלינאי קרל פרידריך צלטר. צלטר לא מצא דרכים להלחין את הטקסט על אף שניהל על כך התכתבות ערנית עם גתה. לבסוף מסר את הטקסט לתלמידו המוכשר פליקס מנדלסון. גתה נתן אישורו לכך מאחר ש"הנער היהודי החביב והמוכשר" (כך כינה גתה את פליקס הצעיר) התלווה אל צלטר באחד מביקוריו אצל גתה והתחבב מאוד על גתה.
כאשר היה מנדלסון בדרכו לאיטליה בשנת 1830, פגש בפעם האחרונה את גתה הקשיש (שהיה כבר בן 80) בעירו ויימאר. בפגישה זו הם דנו בסוגיות הקשורות להלחנת הפואמה. בעת שהותו ברומא בחורף 1830–1831 השלים את היצירה כמעט לגמרי. במכתב ששלח מרומא לאחותו פאני, הוא נשמע נלהב מהתיאורים הרבים של שדים ומכשפות "...שכפי שאת יודעת אני אוהב מאוד". הגרסה הראשונה של היצירה בוצעה בברלין באולם האקדמיה במהלך סדרת קונצרטים בניצוחו של מנדלסון עצמו בחורף 1833.

עשר שנים מאוחר יותר כתב מנדלסון גרסה מחודשת ליצירה שבוצעה לראשונה בפברואר 1842 בתיאטרון הגוונטהאוס בלייפציג תחת ניצוחו של מנדלסון, והיא הגרסה אותה נהוג לבצע כיום.

מבנה היצירה ותוכנה המוזיקלי

מנדלסון חש בעת כתיבת היצירה כי הוא יוצר יש מאין. יצירות מקהלתיות רחבות היקף כפי שהכירן מנדלסון היו אורטוריות לטקסטים דתיים או תנ"כיים, או המיסות הכנסיתיות. כאן היה מונח לפניו טקסט דרמטי המלא בתיאורים המגרים את הדמיון. הצורה בה בחר לצקת את תוכן היצירה, שאותה כינה קנטטה, היא למעשה עירוב שבין גישה אופראית גרמנית (סגנון האופרה הגרמנית של ובר) ומוזיקה ליטורגית כנסייתית.

למשל בתמונות האביב שלאחר הפתיחה התזמורתית, בשיר השומרים הנערכים להגנה מפני הנוצרים, וההילולה, משתמש מנדלסון במוטיבים עממיים גרמניים. ואילו בתמונת הכהן וקהל מאמיניו בקריאה לטקס ובסיום הקנטטה, משתמש מנדלסון בשפה כוראלית כנסייתית ובדו-שיח בין הכהן (סולו בריטון) לצאן מרעיתו (המקהלה), צורה המוכרת לנו במוזיקה כנסייתית עתיקה מימי הביניים.

הקנטטה מחולקת לתמונות כאשר מנדלסון נוקט חירות רבה באשר לשימוש בטקסט. הוא מעביר קטעים ממקומם ומחלקם בין סולן ומקהלה גם כאשר אין זכר לחלוקה זו בטקסט המקורי של גתה. במקומות מסוימים אף שינה טקסטים, וכל זאת על מנת ליצור דרמה בין הדמויות וקהל המאמינים. בנוסף נותן מנדלסון משקל רב מאוד לתזמורת. הפתיחה התזמורתית ארוכה ובעלת מבנה סימפוני. הפתיחה מתארת את סערות החורף והמעבר לתקופת האביב. לפני התמונה המרכזית של ההילולה יש מבוא תזמורתי המציין את תחילתו של הטקס המרכזי, כאשר בהמשך מצטרפת המקהלה לקטע סוער, ובו שימוש נועז בהברות הטקסט המקורי של גתה ליצירת חיקוי של קולות יללת הינשופים.

קישורים חיצוניים